לחץ על התמונה למטה כדי להציג אותה לחלוטין

מפגש במוזיאון

את הסצנה הזאת לכדתי במוזיאון הבריטי בלונדון. שתי נשים ישבו לנוח לרגע במהלך ביקור באגף המצרי, והן ניצבו מול ארבעה פסלים של סכמת, אחת האלות המצריות הידועות ביותר.

שתי הנשים לא זזו, הן הרהרו בפסלים בשתיקה. וכמובן, גם הפסלים לא זזו.

נראה היה כאילו משלחות משתי תרבויות שונות נפגשות וכי כל צד ממתין שהשני יעשה מהלך, בתקווה לעורר דיאלוג מצופה, אך בלתי סביר.

מבחינה רציונלית, ההבדל בין בני האדם לפסלים הוא כה ברור, שתהיה זו פנטזיה אם נצפה לחילופי דברים כלשהם בין שתי הקבוצות.

אבל אנחנו יכולים גם לחשוב כי הפסלים, בהיותם יצירות אמנות, נובעים מתוך משהו אוניברסלי, שאינו מוגבל רק לתרבות המסוימת שאליה הם שייכים. יצירת אמנות היא תמיד ביטוי זמני, ומשויך לסביבה תרבותית מסוימת – אבל היא מבטאת אבטיפוס נצחי – את היופי עצמו.

היופי שייך לאנושות בכללותה, לא לציביליזציה מסוימת. ממש כמו האמת, הטוב והצדק. ערכים אלה הם עלזמניים ואוניברסליים, ואינם מושפעים מהבדלים בזמן ובמרחב. כך, באמצעות האמנות, אנו יכולים לדמיין כי דיאלוג עדיין מסוגל להתקיים בין אלה מצרית עתיקה ובין שתי נשים מן המאה ה-21.

פירושו של דבר הוא, שאם המרכיבים הרבים של האנושות חולקים את אותם ערכים אוניברסליים, תמיד תהיה תקווה לכונן דיאלוג אמיתי בין אנשים מתרבויות, מסורות או דתות שונות.

באופן פרדוקסלי, נראה כי קל יותר ליצור קשר מעבר למאות שנים ומעבר למרחב, מאשר בין אנשים החולקים את אותה תקופת זמן ואת אותו מרחב. אבל איננו שואפים שיהיה לנו "קל", ועלינו לשאוף לעשות את מה שצודק, את מה שטוב, ולהתקרב אל האמת. הצורך בכך יכול להתעורר על ידי התבוננות ביופי. זהו כוחה של האמנות.