לחץ על התמונה כדי להגדיל אותה

מפגש במוזיאון

את הסצנה הזאת לכדתי במוזיאון הבריטי בלונדוןשתי נשים ישבו לנוח לרגע במהלך ביקור באגף המצריוהן ניצבו מול ארבעה פסלים של סכמתאחת האלות המצריות הידועות ביותר.

שתי הנשים לא זזוהן הרהרו בפסלים בשתיקהוכמובןגם הפסלים לא זזו.

נראה היה כאילו משלחות משתי תרבויות שונות נפגשות וכי כל צד ממתין שהשני יעשה מהלךבתקווה לעורר דיאלוג מצופהאך בלתי סביר.

מבחינה רציונליתההבדל בין בני האדם לפסלים הוא כה ברורשתהיה זו פנטזיה אם נצפה לחילופי דברים כלשהם בין שתי הקבוצות.

אבל אנחנו יכולים גם לחשוב כי הפסליםבהיותם יצירות אמנותנובעים מתוך משהו אוניברסלישאינו מוגבל רק לתרבות המסוימת שאליה הם שייכיםיצירת אמנות היא תמיד ביטוי זמניומשויך לסביבה תרבותית מסוימת – אבל היא מבטאת אבטיפוס נצחי – את היופי עצמו.

היופי שייך לאנושות בכללותהלא לציביליזציה מסוימתממש כמו האמתהטוב והצדקערכים אלה הם עלזמניים ואוניברסלייםואינם מושפעים מהבדלים בזמן ובמרחבכךבאמצעות האמנותאנו יכולים לדמיין כי דיאלוג עדיין מסוגל להתקיים בין אלה מצרית עתיקה ובין שתי נשים מן המאה ה-21.

פירושו של דבר הואשאם המרכיבים הרבים של האנושות חולקים את אותם ערכים אוניברסלייםתמיד תהיה תקווה לכונן דיאלוג אמיתי בין אנשים מתרבויותמסורות או דתות שונות.

באופן פרדוקסלינראה כי קל יותר ליצור קשר מעבר למאות שנים ומעבר למרחבמאשר בין אנשים החולקים את אותה תקופת זמן ואת אותו מרחבאבל איננו שואפים שיהיה לנו קל“, ועלינו לשאוף לעשות את מה שצודקאת מה שטוב, ולהתקרב אל האמתהצורך בכך יכול להתעורר על ידי התבוננות ביופיזהו כוחה של האמנות.