לחץ על התמונה כדי להגדיל אותה
שמשות ירוקות
ילד עובר בין לוחות שקופים בטיילת “מלקון“, לאורך נהר גואיאס בעיר גואיאקיל, אקוודור.
נדמה שזהו עוד “רגע מכריע“, כאשר הילד, שהיה בתנועה, נלכד כאשר היה בדיוק במרכזן של השמשות, והעניק לתמונה סימטריה יפה. המחשבה הראשונה שעולה היא שכמה שניות מוקדם יותר או מאוחר יותר, הילד לא היה שם. אבל במחשבה רחבה יותר, איני יכול להימנע מלראות בילד הזה סמל לאנושות שלנו, משהו אשר, יש לקוות, יעמוד במשך מאות רבות ואלפי שנים.
בניגוד אליו, השמשות הועמדו רק כדי להציג את שמותיהם של הכוחות הפוליטיים והכלכליים שהשתתפו בשיפוץ ה“מלקון“, וכל הכוחות האלה הם זמניים; הם בוודאי ייעלמו הרבה לפני האנושות.
תצלום עשוי לחשוף יותר ממה שהוא מראה במבט ראשון. בעיניים שונות יהיו לו פרשנויות שונות, כמו סמל, כיוון שהוא מכיל רבדים רבים. כפי שכתב הסופר וההרפתקן הצרפתי, אנטואן דה סנט אקסופרי בספרו “הנסיך הקטן“: הדבר החשוב הוא לעולם סמוי מן העין.
הנוכחות האמנותית והפילוסופית של תצלום איננה נמצאת ברובד הנראה לעין. כדי להגיע אליו יש צורך להעמיק, להעז להיכנס אל הבלתי נראה. כאן, בלב התצלום, ניתן למצוא משמעות אחרת. אבל כדי לתפוס אותה, על האדם לכבוש את לב המבוך שבתוכו ולמלא אותו באור. עלינו לפסוע בעקבותיו של תזאוס, הגיבור שהגרזן שלו הפך ללפיד של אש לאחר שהרג את המינוטאור, במיתוס המינואי.
המינוטאור הוא אותו חלק של עצמנו, שאינו מאפשר לנו לפרוש את כנפינו ולהיות בני אנוש אמיתיים. הריגתו מאפשרת לנו להביא אור אל תוך החושך, וכך לראות את הסמוי מן העין, להיות חופשיים מאשליות המערה, מאשליית הארעיות. ברגע זה הופכות השמשות הירוקות להיות שקופות וזכות, וכל מה שנותר הוא הילד, העתיד של האנושות שלנו.
