לחץ על התמונה כדי להגדיל אותה

הספסל

על הספסל הקרוב אלינו יושב זוג. נראה שהם קשישים. ברקע מופיע ספסל נוסףריק. הספסל הריק נראה כהשתקפות מדויקת של הספסל הראשון. ספסל זהה, ממוסגר בקשת זהה מכוסה בעלים. ההבדל היחיד הוא ריק. ממש כאילו הכול השתקף בו מלבד זוג הקשישים. אולי הם זקנים מדי, אולי יומם הגיע או יגיע בקרוב ואז אפשר לראות את הספסל השני כדימוי של העתיד הקרוב, כלומר הספסל עדיין יהיה שם, אך הזקנים כבר לא

כשיבוא יומנו, האם נדע? האם יש לנו את התפיסה האינטואיטיבית הזו? ואילו הייתה לנו כזו, כיצד היינו מגיבים? לכשיגיע הרגע, כל אחד יגיב בדרכו שלו, התלויה בתפיסתו את החיים ואת המוות.

אנו פוחדים מן המוות, מפני שאנו תופסים אותו כהפוך לחיים. אנחנו כה פוחדים ממנו, שגירשנו אותו מחיי היום יום שלנו. איננו מדברים בקלות על המוות, וכאשר המוות מגיע לאחד מקרובינו, אנחנו אומרים שאנו מצטערים על האבדן שנגרם.

מה היה אילו יכולנו להתייחס למוות כאל חלק מהחיים הגדוליםולא כסיומם? מה אם החיים והמוות הן רק שני צדדים של המחזור הגדול של החיים? מחזור שהוא תמיד אחד במהותו אבל התדר שלו משתנה? כמו נשיפה ושאיפה, יום ולילה, קיץ וחורףחיים ומוות?

כל זה מקרב אותנו לתפיסה העתיקה של גלגול נשמות, כפי שהועברה ונתקבלה בתרבויות מסורתיות רבות. זוהי תפיסה המלמדת אותנו שהחיים הם אחד, נצחיים ומתקדמים במחזורים, ושמטרתם הייחודית היא הרחבת ההכרה.

אם זה כך, הרי שאין כל צורך לפחד מן המוות. האם אנו יכולים להוכיח זאת? אינני חושב כך, לפחות לא במובן שבו אנו מבינים הוכחה מדעית כיום. אך האם זה באמת הכרחי להוכיח משהו?

בכל מקרה, כשיבוא יומי אני מקווה שאזכור את מילותיו של הפילוסוף הרומאי, מרקוס אורליוס, ושאזכור שאין צורך לפחד מן המוות, מכיוון שהמוות קורה בהתאם לחוקי הטבע, ובטבע אין כל דבר רע.