לחץ על התמונה כדי להגדיל אותה

ללא מילים

מה אוכל כבר לומר, או לכתוב, על התמונה הזו של האב, הבת, האופנוע והגלידה, שצולמה בכיכר המרכזית של אנטיגואה, גואטמלה?

ההתבוננות בה מעוררת בי סנטימנט, ואיני יכול באמת לתאר או להעביר במילים את האופן המדויק שבו אני חווה אותו. מדוע? משום שנראה שהסנטימנט ולא רק הרגש הוא רחב מהמילים באופן מסוים. אין פה מה להבין, אלא רק משהו לקלוט. הכוונה להרמוניה מסוימת, אולי האיזון של הרגע הזה, “הרגע המכריעכפי שאנרי קרטייהברסון כינה אותו.

המילים חשובות, בוודאי, אך אינן הכרחיות. אנו רוצים תמיד לדעת ולהבין, והמילים בדרך כלל יעילות למדי בהעברת רעיונות ותפיסות. אולם, האם המילים מסוגלות להעביר סנטימנט עמוק או אינטואיציה? האם הן באמת הכלי של האינטליגנציה, או שהאינטליגנציה קשורה ליכולת הבחנה שאין דבר בינה לבין מילים? האם מילים מסוגלות להקרין אור, לגרום לחוויה מיסטית? לא.

האם מילים הן חלק בלתי נפרד וחיוני מחוויה אמנותית? האם הן נחוצות על מנת לתפוס יופי, לחוש אחדות עם הטבע, להתרכז במדיטציה? שוב התשובה שלילית.

המילים חשובות, אך הן מוגבלות. ישנם חיים שלמים מעבר למילים. מצבי הכרה עליונים לעולם לא יוכלו להשתמש במילים ככלי.

הדרמה האמיתית היא שבאופן מסוים המרנו את החיפוש אחר חקירה וחיים, בחיפוש אחר הבנה.

נפלנו לאשליה שדי בהבנה, שההבנה היא המטרה האמיתית. כלומר, אם משהו הוסבר במילים והובן, הרי שאין כבר צורך להתנסות בו.

אך האם זה באמת כך? אני מקווה שלא. אם היה עליי לבחור בין להבין אהבהובין להיות מאוהב“, הבחירה הייתה ברורה. את האהבה יש לחיות, היא אינה יכולה להיות מוגבלת על ידי מילים, אפילו לא על ידי המילים העדינות והמדויקות ביותר.

אין דבר שיוכל להוות תחליף לסנטימנט, להיותנו מאוהבים, ודבר גם לא יוכל להחליפו לעולם.